בית המשפט העליון ממשיך בהחלתה של פרשנות תכליתית, המרחיבה (בהקשרים שונים) את זכותו של נאשם שזוכה בדין לפיצוי בגין העמדתו לדין ובגין נזקי העמדתו לדין. מגמה זו סומנה לאחרונה בפס"ד דבש, שניתן בחודש ינואר השנה (ע"פ 4466/98), והמשכה ניכר בפס"ד נוספים שניתנו מאז (ע"פ 700/00; ע"פ 6621/01).

פסק הדין נושא רשימה זו נסב על היקף הזכאות בהליכים המתנהלים בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה.

המערערים, עובדי משרד הבטחון, הגישו תלונה לקב"ט משרד הבטחון, כנגד מנהל המחלקה שבה עבדו, לכאורה יען כי האחרון קיבל שוחד. השניים הודו בהמשך הדרך כי תלונתם היתה שיקרית. למרות זאת, זוכו השניים כבר בשלב "אין להשיב לאשמה", מחמת מסקנתו של בית הדין, לפיה התביעה לא הוכיחה שתלונתם של המערערים היא שהביאה לפתיחתה של החקירה המשטרתית כנגד הנילון.

השניים הגישו בקשה לפסיקת הוצאות הגנתם, וזו נדחתה ע"י בית הדין, שקבע כי מלכתחילה היה מקום לפתיחה בהליך המשמעתי כנגדם. ערעורם של השניים הציב שלוש שאלות מרכזיות, שנדונו ע"י שופטת בית המשפט העליון, דורית בייניש: האחת - מה משמעות הביטוי "לא היה יסוד להגשת התובענה"?

השניה - סעיף 36 לחוק המשמעת קובע עילת פיצוי אחת בלבד, וזאת כאשר "לא היה יסוד להגשת התובענה" (לעומת סעיף 80 לחוק העונשין, הקובע עילה נוספת, המתרחשת בהתקיים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"). האם יש להחיל על סוגיית פיצויו של נאשם בהליכי המשמעת גם את החלופה השניה המצויה בחוק העונשין ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת")?

השלישית - בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה תהא בחיוב, האם נסיבות האירוע הנדון מצדיקות לפצות את שני המערערים?

לשאלה הראשונה ניתנה זה מכבר תשובה בפסיקתו של בית המשפט העליון. הביטוי "לא היה יסוד להגשת התובענה" מציב מבחן אובייקטיבי. "משמעותו", קבעה השופטת בייניש, "היא, כי לפי חומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, היה צריך תובע סביר להסיק שהזיכוי צפוי מראש, מאחר והראיות אינן יכולות לבסס הרשעה". במקרה הנדון, אין לקבוע קביעה שכזו. התביעה תמכה את יתדותיה בהודעה שמסרו שני המערערים, והיא לא יכלה לדעת שבית הדין יקבע שהודעתם בלתי קבילה, מחמת חוסר אזהרת השניים בטרם גבייתה (קביעה שאותה מציינת השופטת בייניש כמוטעית).

בנפול העילה הראשונה - כאמור לעיל, העילה היחידה המצויינת בסעיף 36 לחוק המשמעת - קבע בית הדין שאין "לייבא" במסגרתם של הליכים משמעתיים המתנהלים בפני בית הדין למשמעת של עובדי המדינה את העילה השניה, המצויה בסעיף 80 לחוק העונשין ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת"). מסקנתה של השופטת בייניש היתה הפוכה. אלי מסקנתה זו הגיעה השופטת בייניש תוך מתן פרשנות תכליתית לסעיף 36, ובהתבסס על "סמכותו הטבעית של בית הדין לפסוק הוצאות הגנה".

נדבך ראשון בהחלתה של פרשנות זו היוותה המסקנה, לפיה חיסורה של העילה השניה מלשונו המפורשת של סעיף 36 איננה מבטאה הסדר שלילי. חוק העונשין, גם הוא, כלל במקור אך את החלופה הראשונה. השניה הוספה בשנת 74'. ואולם, עילה שניה זו לא הוספה במקביל גם לחיקוקים נוספים המצויים בצידו של חוק העונשין (ובכללם לסעיף 36 הרלוונטי לעניין הנדון).

כך, לדוגמא, אך לאחרונה תוקן סעיף 69(א)(5) לחוק לשכת עורכי הדין, והוכללו בו עילות פיצוי המקבילות לאלו המצויות בסעיף 80 של חוק העונשין. תיקון זה שבחוק בא בעקבות הערת הפסיקה על הצורך בתיקון.

"לגישתי", מסכמת השופטת בייניש סוגייה זו, "אין לראות בהיעדר עילה מפורשת בסעיף 36 לחוק המשמעת הסדר שלילי. מבחינה היסטורית נחקק סעיף 36 בטרם הוחק חוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), אשר הרחיב את העילות להחזר הוצאות בדין הפלילי. אין כל אינדיקציה כי היעדר תיקון מקביל בחוק המשמעת היה מתוך כוונה לצמצם את סמכותו של בית הדין לפסוק הוצאות 'בנסיבות אחרות המצדיקות זאת'. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד החוקתיים של שיטתנו ועם עקרונות היסוד של דיני הנזיקין הנוהגים אצלנו".

משהוסרה הטענה בדבר קיומו של הסדר שלילי, נותרה השאלה, מהיכן ישאב בית הדין למשמעת את סמכותו לפסוק הוצאות בגינה של העילה השניה? השופטת בייניש מאמצת את התשובה שנתן בעיתו, בדעת מיעוט, השופט ברק (בעל"ע 5154/91) - לבית הדין (כלבית המשפט) סמכות טבועה לעשות כן.

באותו פס"ד שאב השופט ברק את הקביעה בדבר הסמכות הטבועה מדיני הנזיקין הכלליים. "הזכות להוצאות נתונה לזכאי מכוח דיני הנזיקין", קבע ברק. "מי שמקיים הליך נגד חברו, ובסופו של דבר מתברר כי אדם סביר לא היה מקיים הליך שכזה, מבצע כלפיו עוולה. לעיתים יתקיימו היסודות של עוולת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין). לעיתים יתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות (סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין וכן ע"א 243/83). נמצא, כי הפגיעה בזכות הקניין הנגרמת על ידי תשלום הוצאות מעוגנת בחוק - הוא פקודת הנזיקין. הכרה בסמכותה הטבעית של כל רשות שיפוטית לפסוק הוצאות אינה אלא 'קיצור דרך' דיוני, הבא לאפשר הגשמה יעילה של זכות מהותית לפיצוי".

נותר לדון בשאלה השלישית, הבוחנת את זכאותם של המערערים לפיצויים בגין העילה השניה, בנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון.

שיקול מרכזי בפסיקת הוצאות מהווה טיב הזיכוי (זיכוי מלא, או שמא גבולי מחמת הספק).

במקרה הנדון, כאמור לעיל, זוכו שני המערערים בשלב "אין להשיב לאשמה". ואולם, זיכוי בשלב זה של המשפט איננו מעיד בהכרח על "מוחלטות" הזיכוי. אפשר שנאשם יזוכה בשלב זה, למרות שיש נגדו ראיות, וזיכויו היה "טכני"; אך אפשר שזיכוי בשלב "אין להשיב לאשמה" יעלה כדי זיכוי ברור ומוחלט.

הוכח שהמערערים מסרו מידע כוזב ביחס לנילון. מכתבם הועבר לגורמי החקירה ותרם תרומה משמעותית לפתיחתה של חקירה כנגד הנילון. גם בית הדין למשמעת בעצמו ציין, שקיימות בתיק ראיות העלולות להצביע על אשמת המערערים. בנסיבות שכאלה, אין המערערים זכאים לפיצוי על הוצאותיהם.